אני באמת רוצה לא לחשוב עליך

אני באמת רוצה לא לחשוב עליך

אני לבד בבר הזה ואני תוהה כמה הייתי מוכן לשלם כדי לשכוח. אני לא רוצה בגדים, הייתי מוכר את כולם במחיר של עירום. למעשה, לא הייתי מרגיש קר ממה שאני מרגיש עכשיו ושפעת וקור לא יאלצו אותי לנוח יותר מ כְּאֵב שנמצא ברווח שבין הזכוכית לשפתיי . הכאב שבלתי נראה, גדל.

הוא שורף יותר מאלכוהול טהור ושומר על התקווה המטעה של העוקצים, כשהטיפה נוקבת באבן. אני מתאר לעצמי שני עולמות המופרדים על ידי מצוק ענק . באחד יש אתכם ובשני לא, ויש לי תחושה שלא אוכל לחיות באף אחד מהם.



זו לא הפעם הראשונה שאני מתאהב

אני אומר לך כדי שלא תגיד לי שהכל יעבור. אני כבר יודע. אני יודע את הדרך, תודה.



כך פגשתי אותו, הוא היה מאחורי הדלפק וניסיתי למצוא סוף לרומן שלי . הוא חשב שאני רוצה להטביע את מחשבותיי ושמתי את עצמי בנעלי הדמות שחיקיתי אז. מילה אחר מילה, משפט אחר משפט.

בדמות זו נעלתי את כל הפחדים והמילים שנהגתי לקריקט אותו, אבל הם רק שימשו אותי לברוח למקום לא ידוע. עכשיו אני בבר אחר, עם לֵב שבור לאלף חלקים, כל כך קטנים שהם הופכים אותי לבלתי נראה .



צורך מתמיד במגע פיזי

הם כמו אמת אכזרית, דבר שמוצג כמוצא אחרון לאחר שזורקים את כל האלטרנטיבות לאי ביצועו . על מנת שלא תצטרך להגיע לרגע בו הכל נשאר תלוי באוויר ואתה מבין שאין חזרה.

גם אם היית מכיר את כל התרופות בעולם, היית מגיע לוודאות שאיש לעולם לא יצליח לתקן את נזקי הנפילה האחרונה. מכה חדה ומשעממת, אפילו תמימה כשרואים אותה מבחוץ. בנקודה זו ה אהבה הופכת לבועה שאי אפשר לגעת בה ואפילו לא להפסיק להסתכל עד שהיא מתפוצצת בשקט הכי נורא .



בינתיים, אתה מנסה למצוא דרך לומר לכולם שהאדם שהגנת עליו עד מוות כבר לא אותו דבר היום, אבל אתה כבר לא יכול לעשות את זה כי התפקיד הזה כבר לא שלך. ככה זה, המציאות כופה את עצמה בהדרגה, היא מגיעה כמו הגלים על החוף, ופסגה על הפסגה, יש לילות לחשוב.

תרגילי יוגה לחרדה

פתאום, בלי להסתכל בשעון שלי, יש לי את תְחוּשָׁה שכבר מאוחר מאוד והמלצר שמנקה את השולחנות האחרונים לא יהיה מקור ההשראה לחיים הבאים שלי .

עיניים עצומות

עם זאת, עצלות איומה פולשת אליי. הליכה הביתה מביטה מעבר לכתפי, פותחת את הדלת, מורידה את בגדי ומחממת את הסדינים הקרים הם הרגלים של העולם היומיומי השולט בי.

יש אנשים שנכנסים לחיים שלך

בכל פעם שאני חוזר הביתה זה ככה. אני יוצא. הדרך קפואה וקל להחליק. אני רואה אריה בשלט מואר ותוהה מה אעשה אם אפגוש עתה אמיתי ברחוב. ואז אני זוכר מי אני בלתי נראה ושהוא לא יכול לעשות לי שום דבר שחשוב לי .

קול בתוכי מכנה אותי שקרן. דמעות מתחילות להתגלגל על ​​לחיי. לכן, בעוד צעדי שוברים את שתיקת הרחובות ואני מזהה פיסת ליבי כשלי, אני מתחיל לפחד מהאריה.

יחד עם זאת אני מבין שהחיים ייקחו ממני דברים אחרים, אבל יש לי גם את האמונה שיש הרבה שכדאי לחיות בשבילם .

ואז השינה פולשת אליי, אני מתחילה לחשוב על גיבור הרומן הבא שלי ...

תמונה באדיבות ברונייווסקה.